צפניה שובר מסך

בטח לא שמתם לב אבל השבוע קיבלנו קצת הפסקה מתוכניות הבישול/ריאליטי. מדובר כמובן בהפסקה שגורמת לכל אדם מצוי לקחת מסרגה ליד ולהכניס אותה לאוזן כדי לבדוק אם יצליח למצוא שם את הגמד מילוש, אבל עדיין מדובר בהפסקה. אמנון לוי ורפי גינת חזרו לעונה חדשה עם תוכניות התחקירים המפחידות שלהם.

האחד שולח תחקירניות להיאנס ע"י אנשים רעים והשני שולח תחקירנים לקבל הרעלת קיבה מכל מיני ממרחים שבלוקסמבורג זוכים לכינוי "חומוס". לא שוס גדול, מפתיע, הא?

איכשהו בים הריאליטי והכלום שהוא הפריים טיים של ישראל נתפסות שתי משבצות ע"י תוכניות תחקירים ממוחזרות ובנאליות. לאיזה שיאים יכול גינת להגיע? המצב במדינה מספיק גרוע גם בלעדיו: ילדה בת 4 נרצחת ע"י אביה החורג ומוכנסת למזוודה, שוטר יורה למוות בכל משפחתו, אנשים נדרסים על ימין ועל שמאל. אז הקוליפורמים אמורים לזעזע אותנו?

מולו ניצב אמנון לוי שהבטיח בראיונות לפני עליית העונה שהוא יסכן את חייו ויגיע לגבולות חדשים שמעולם לא נחצו בז'אנר התחקירים. נו באמת. חברת אבטחה שמרמה את עובדיה ועושקת אלמנה זה החידוש הגדול? את זה לוי משבץ כתוכנית פתיחת העונה? כנראה שהמצב בישראל ממש טוב.

גם לוי וגם גינת מפספסים את הנישה האמיתית ואת ביצת הזהב שתביא להם רייטינג יקר. אני מדבר על שיטת השקשוקה כמובן. ראינו איזה בלאגן השקשוקה עשתה כסרט בודד, דמיינו לעצמכם עונה שלמה של שיטת השקשוקה. עונה שלמה ונאה של תוכנית תחקירים המתארת את הקשר בין ההון והשלטון במדינת ישראל.

אמנון לוי נדהם כשחברת אבטחה איימה על חייו? שינסה להתעסק עם סמי עופר ועם אלי גולדשמיט שפעם הגיש תוכניות בוקר ומאז עבר לצד האפל של המצלמה. רפי גינת נחרד שלמרות התחקיר שלו בעבר, עדיין יש קוליפורמים בחומוס? שינסה לבדוק כמה חיידקים צואתיים נמצאים במערכת היחסים בין הפוליטיקאים שלנו וראשי המשק.

כן כן, אני יודע. מדובר בתחום בו שתי התוכניות הנ"ל לא מתעסקות. הן הרי דואגות לצרכנים. הן חרדות לחיי האזרח הפשוט. זה באמת לא משנה. האזרח הפשוט לא ימות מקוליפורמים ולא מחברות השמה שיגזלו את כספו. הוא כן ימות אם ליד הבית יקום לו מפעל כימי שאושר רק בגלל שלמישהו התחשק להיות משהו איפשהו.

וכמה משפטים על…

הגמר של "היפה והחנון" כבר כאן ולמען האמת רציתי לכתוב שמדובר בעוד תוכנית שנמרחה על פני אינסוף שבועות רק שתכל'ס, היא לא נמרחה. התוכנית רצה 4 חודשים בערוץ 10, בדיוק כפי שנהוג (ברוב המקרים) בכל העולם. אז למה זה מרגיש כאילו מדובר בעונה שנמשכה שנה? ובכן מדובר בסינדרום אהוד ברק: חשיפת יתר שנדחפת ע"י מיומנות מלהיבה - המאסת המוצר בזמן אפס. מי ינצח? למי אכפת, תביאו כבר את הישרדות.

הערה: זהו הטור האחרון שלי בעכבר הצפוני נכון לעכשיו. המיתון, המשבר ותחקיר החומוס הגיעו גם אלי וקוצצתי כמו רבים וטובים. עם אמונה בלבי והראל סקעת באוזני אני מחפש מקומות נוספים לכתוב בהם. יהיה טוב.

אין לי מושג מה הגיע קודם: הביצה או התרנגולת. מודה, גם לי יש חסרונות. אני לא מושלם. אין לי מושג מה קדם למה: הרייטינג הנמוך בערבי החג או לוחות השידורים המזעזעים בערבי החג. אי אפשר לדעת. אבל כן אפשר לדעת דבר אחר.

בין אם נרצה ובין אם לא, כאן, בארץ המובן מאליו, ישראל היא גרסה מזרח תיכונית מחרידה של ארה"ב. בארה"ב יש מגפת השמנה? גופי הטלוויזיה ידאגו לאחת גם בישראל.

חשבו רגע בשקט עם עצמכם: כמה תוכניות בישול יצא לכם לראות בחודש האחרון? באמת, תספרו. כמה פעמים ראיתם את ישראל אהרוני מכין ארוחה? נדמה שהערוצים נקלעו לוורטיגו מחריד ומנהלי הלוחות חשבו: "הרייטינג נמוך בחגים, אז נתקע עוד שידור חוזר של אהרוני. גם לפני החדשות וגם אחריהן. כולם אוהבים לבשל בחג. במיוחד את המתכון של הקרפצ'יו הנימוח על בסיס לימון ועשבי תיבול מגיאורגיה".

באופן מסורתי בארה"ב משפחות מתקוטטות בחגים. גם בישראל. בעיקר בגלל ערוצי הטלוויזיה כמובן. זה התסריט המצוי: נוסעת משפחה לארוחת חג אצל דודה בלומה. האם נכנסת למטבח לסייע והילדים מתרוצצים בחצר ומנסים להרוג את עצמם בחינניות. יושב האב מול מקלט הטלוויזיה עם הגברים האחרים וצופה בחיים כהן מכין פטרוזיליה מעופפת עם קורטוב של טופו וסומק אורגני. כיצד יכולה דודה בלומה להתעלות על הפטרוזיליה המעופפת? מדוע המשפחה צריכה להסתפק באוכל נחות ולא איכותי? הפתרון פשוט: לא לשדר תוכניות בישול שיגרמו לציפיות מוגזמות (ובינינו, הכבד הקצוץ של בלומה לא משהו מאז שהיא עברה לקצב החדש).

ותמיד. תמיד מופיע סלב סוג ד' בתוכניות הבישול ונתקע לשף בין הרגליים בזמן שהוא מקפיץ עגבניות שרי. הסלב המסכן שכבר שכח בעצמו את תוכנית הריאליטי בה השתתף לא מבין מה הוא עושה על הסט והשף הזועם מתוסכל כי הוא יודע שבדיוק כמו מפעל ההתנחלויות, גם הסלב כבר לא רלוונטי. בטח לא לעגבניות השרי המוקפצות.

שאלתם את עצמכם מתי משודרת התוכנית עם הדיאטנית כדי שתוכלו לפצוח בדיאטה? הו, זה ברור. ביום שבת בשבע בבוקר. הרי זו השעה בה כל עם ישראל יושב מול הטלוויזיה.

לאן שלא זפזפתם בחגים נתקלתם בתוכנית בישול. לא משנה מה הייתה השעה. לא משנה מה היה החג. תמיד הייתה תוכנית בישול. פלא שסגרתם את הטלוויזיה והיה רייטינג נמוך?

וכמה משפטים על…

טוב, אנשי "רשת" חייבים להתאפס על עצמם. אפשר לכופף חוקים בריאליטי. זה לא אומר שזה יפה, אבל אם דנה מזרחי מביאה את האקשן ל"מפרץ האהבה", ההפקה אמורה למנוע את הדחתה (דן מנו מישהו?). החבר'ה של "קשת" עושים את זה יופי עם "האח הגדול" (כלומר, מכופפים את החוקים בהתאם למה שיעשה להם טוב), עד שהחבר'ה במפרץ לא יעשו את זה גם, הם ימשיכו להיות חיוורים ואפורים. ככה זה בחיים. כלומר, בריאליטי.

יום הכיפורים הוא אחד המועדים המטרידים ביותר עבור מבקר הטלוויזיה. קודם כל, אין על מה להמליץ כי אין טלוויזיה (ואפילו את האקווריום של האח הגדול סגרו השנה. לו היה לי אכפת, אולי הייתי כותב על זה משהו. אבל לא אכפת לי). מעבר לזה, מבקר הטלוויזיה הנורמלי הוא חובב טלוויזיה וככזה יצפה בטלוויזיה ביום הכיפורים מה שהופך אותו לאויב הציבור מספר אחד כי לא משנה שרוב הישראלים נוסעים בשבת, מדליקים אש וצופים בפוליגרף – ביום הכיפורים הם צמים.

אחרי שהתגברת על המחשבה המזעזעת הזו, אתה תוהה על מה לכתוב את הטור שמיועד להתפרסם באותו יום סליחות ארור. האם עליך לבקש סליחה מכל מי שכתבת עליו דברים רעים השנה? אם תבקש מהם סליחה, האמינות שלך תיפגע אוטומטית. איך אפשר להאמין לביקורת אם תוך פחות משנה אתה למעשה מתחרט עליה (ואל תקשיב למלאך הקטן שיושב על הממיר ואומר: "אתה מתחרט על הפגיעה באנשים. לא על הביקורת". זה בולשיט. אתה מתחרט על הביקורת)?

אולי הפתרון הנכון הוא לכתוב טור נוקב על אנשי הטלוויזיה שצריכים לבקש סליחה מהציבור הישראלי (*שיעול* רוית מנדל-ליאור *סוף שיעול*)? נו, ומה תשיג בזה? הרי שנה שלמה אתה מתלונן ומקטר על איכות הטלוויזיה, מה יהיה מיוחד בטור הזה? יום הכיפורים מגיע רק פעם אחת בשנה. הטור חייב להיות מיוחד. וחגיגי. עם גרפיקה לבנה. צריך באמת להזכיר לעורכת משהו על זה. אולי איזה ספר קידוש שיהיה בצד. אולי גם פונטים מיוחדים.

ולא. אתה לא תעשה את זה. אתה לא תבחר בפתרון הקל. אתה לא תכתוב טור ותתהה האם לא הגיע הזמן לשידורי טלוויזיה גם ביום הכיפורים והאם לא הגיע הזמן לתת לציבור להחליט ולא להכתיב לו מה (לא) לאכול ומה (לא) לצרוך בזמנו הפנוי. זה באמת יותר מדי קל. ונדוש. ולעוס. ומשפיל. כמעט כמו ההנחיה של צביקה הדר.

ובטח ובטח שלא תכתוב טור תלוש מהמציאות בו תעלה שאלות פילוסופיות כמו האם נער שרוכב על אופניים וצופה באייפוד בפרינג' החביבה שובר את יום הכיפורים. כמה פסקאות תוכל למרוח ככה? שלוש? זה לא מחזיק טור וגם כל השאלות די מגוחכות. אף אחד לא באמת חושב עליהן. חוץ ממבקרי טלוויזיה לפני כתיבת טור ליום הכיפורים כמובן.

זהו, פסקה אחרונה. הצלחת להתחמק מכל הקלישאות ואפילו לא הרגזת אף אחד (פרט לאלה שבאמת מגיע להם). זו לא יצירת המופת הגדולה שדמיינת שתצא מהמקלדת שלך אבל היי, יש גבול גם לכשרון שלך. אתה לא יכול להמליץ לאנשים על תכנים בטלוויזיה אם הם בכלל לא רוצים לצפות בטלוויזיה (נו, אתם יודעים, לפי הסקר האחרון של מכון אלמוני כלשהו).

אדושם, איזה יום ארור. גמר חתימה טובה, כן?

שנת תשס"ח תיזכר לעד כשנה בה ערוץ 10 הצליח בעזרת הפקה מפוקפקת ושחיטת פורמט לנצח את ערוץ 2. זהו, בזה העסק מסתכם. לא משנה עד כמה נחזור לאחור וננסה לראות מה היה לנו בטלוויזיה השנה (שיא ההייפ סביב "הכל דבש" מישהו?), תמיד ניבלע בחור השחור של "הישרדות 10". אף אירוע טלוויזיוני לא מתקרב בגודלו לתוכנית שהביאה את משה, מלצר, חולון.

שנת תשס"ח תיזכר גם כשנה הראשונה בה יצירה (רגע, תסלחו לי, אני נחנק כאן מצחוק) של קשת וטדי הפקות נכשלה כשלון קולוסלי בעונתה השלישית. כן, גם "נולד לרקוד" נפלה קורבן ל"הישרדות 10".

חוקרי מדיה שיחקרו את שנת הטלוויזיה יתהו האם אכן מדובר בשנת תשס"ח. פורמטים שקצרו הצלחות בכל העולם הגיעו לישראל באיחור של כמה שנים טובות. כן, שנת תשס"ח היא הוכחה נוספת שבלבנט העסקים מתקדמים לאט. במהירות של צרצרים, אם ירשה לי מר בובליל להשתמש בחיה החמודה.

בשנה החולפת גילינו שמספר השחקנים בישראל בירידה. עפר שכטר כיכב בכל דרמה אפשרית, ליאור אשכנזי שיחק אותה משה איבגי ולמרבה האירוניה, גם משה איבגי שיחק אותה משה איבגי. מצד שני, כבר סיכמנו שהיום יש רק ריאליטי בטלוויזיה, אז מי צריך שחקנים?

בדיוק כמו בשנה שעברה, גם השנה גילינו שלחברות הכבלים והלווין לא באמת אכפת מהלקוחות. בלווין המשיכו עם המנהג המגונה של באנרים על כותרות הסיום כי לאף אחד לא באמת אכפת מהקרדיטים ובכבלים המשיכו לא לענות לכם לטלפון כשהתקשרתם להתלונן.

גם לערוצים המסחריים לא באמת אכפת מהצופים. או מהיוצרים. כי רק ערוץ מסחרי יכול להרשות לעצמו להתעלם מהעבודה של היוצרים ורק ערוץ מסחרי ייתן לתוכן שיווקי או לבאנרים שמקדמים תוכניות אחרות להופיע על המסך בזמן שידור תוכן. למי אכפת שהבמאי בחר את הזווית המסוימת בגלל סיבה או שהצלם בדיוק צילם את הסצנה של חייו. הכי חשוב לדעת שבעוד 10 שעות, 35 דקות ו-20 שניות רנין שוב תאיים לעזוב את הבית בפרק מיוחד ומותח של האודישנים לתוכנית החדשה של מרגול.

אבל יותר מהכל, שנת תשס"ח תיזכר כשנה בה הוחלט לא להתבייש ולא להתעלם: הישראלים הם עם ככל העמים ומה שמעניין את הישראלים זה בעיקר לעקוב אחרי ישראלים אחרים. הישראלים האחרים יכולים להיות ילדה בת 4 שהוחבאה במזוודה בירקון, גבר נשוי שמודה בשידור שהוא מפנטז על אחותה התאומה של אשתו, מתמודדים בתוכניות ריאליטי וזו רק תחילת הרשימה. רק תנו לנו שידור רצוף שחודר לכל פיסה ולכל גומחה בחיי אחרים ונהיה מרוצים. באופן טבעי למדי, הישראלים מסתפקים במכנה המשותף הנמוך ביותר. זה לגיטימי. ההבדל הוא שבתשס"ז הוא התביישנו בזה, היום כבר אף אחד לא מתבייש. אור לגויים זה הכי פאסה שיש.

תשס"ח מסתיימת ותשס"ט יוצאת לדרך. אחרי שנצפה בעוד חיסול ממוקד בנתניה בשידור חי כמובן.

בעולם יש הגיון. יש לוגיקה מסוימת. דברים מתנהלים לפי סדר זה או אחר. אם אדם אחד יבחר לנעול קרוקס ויגרום לאחרים לנעול קרוקס, סימן שמדובר בסוג של טרנד. אבל לפעמים יש תקלות בדרך.

כבר כמה שנים טובות, אם לא תמיד, שטבלאות הרייטינג מאוכלסות במהדורות החדשות השונות. פיגועי טרור, בחירות, ראשי ממשלה בתרדמת, הסכמי שלום, ילדות שנרצחו והוכנסו למזוודה – כל מה שתגידו. תחושת החרדה הקיומית וגישת "כל העולם נגדנו" מניעה את אזרחי ישראל לצרוך את החדשות באינפוזיה לווריד. לא מתנתקים לעולם. בטח לא כשיש מבזק מיוחד ורגע, חכה, אולי מצאו עכשיו את הילדה.

ואיכשהו, הלוגיקה עוותה. למרות כל הלחץ ולמרות שלעיתים קרובות (מדי) מהדורות החדשות משתלטות על לוח השידורים, לישראל אין ערוץ חדשות. פעם היו כמה נסיונות להרים אחד כזה ואפילו היה מכרז מרגש, אל תופתעו אבל יעקב אילון היה מעורב. אבל ערוץ חדשות אין.

כן, אני יודע שיהיו כאלה שיתהו על פליאתי. הרי המחוקק הישראלי הגביל את גופי התקשורת בדיווחים בזמן בחירות כלליות. ישראל בת 60 אבל ספר החוקים שלה מתייחס אליה כאילו היא בת 3. אז איך זה שאני בכלל רוצה חדשות 24/7?

אני רוצה כי זה מעניין. לפעמים. כששאול מופז מכריז שהוא ינצח בפריימריז של "קדימה" עם 43.7%, אני רוצה לשמוע את רביב דרוקר קורע את ההכרזה הזו לגזרים. כששוב נופל קסאם על שדרות, אני רוצה לקבל דין וחשבון מנבחרי העם. כשאריה דרעי מבקש ברוב חוצפתו אישור לרוץ לראשות עיריית ירושלים, אני רוצה לשמוע פרשן משפטי שינסה להבהיר לכולם עד כמה בקשתו של דרעי מגוחכת.

פיצול האישיות של הטלוויזיה הישראלית לא בריא. לא לה ולא לצופים. הערוצים המסחריים לא צריכים לתת לחדשות להשתלט עליהם יותר מדי והחדשות לא צריכות למסחריות להשתלט עליה יותר מדי (וד"ש להצגה החדשה של ציפי שביט, כן?).

זפזפו ושימו לב למה שקורה בערוצי החדשות בארה"ב. תקופת הבחירות הכניסה אנרגיה מחודשת לערוצים וגרמה להם להיות הדבר הכי מעניין בטלוויזיה. עכשיו דמיינו את זה בעברית. חדשות נטו. כל הזמן. אצלכם בסלון. לבני נאבקת במופז שמכפיש את נתניהו שמלכלך על ברק. לא נשמע לכם טוב?

וכמה משפטים על…

זה המקום לומר תודה לכל חברות החדשות ובכלל לכל מי שאחראי על השידורים ממשחקי אולימפיאדת הנכים. אתם יודעים, האולימפיאדה שהביאה לישראל הרבה יותר ממדלית ארד עלובה אחת. היה טוב לראות את השידורים 24/7 והיה אפילו עוד יותר טוב לדעת שבישראל מתייחסים שווה בשווה לכל ענפי הספורט ומראים לכל העולם שגם אם אין לך את כל האיברים, עדיין תזכה לסיקור טלוויזיוני נאה.