צפניה שובר מסך

העונה החדשה של סרוגים מוצאת אותי במקום אחר מהמקום בו הייתי כששודרה העונה הראשונה. אירועי השנה האחרונה הפכו אותי ליותר ציני, יותר מריר, יותר חסר אמונה. ונדמה שגם הדמויות בסרוגים מוצאות את עצמן מפקפקות באמיתות עליהן גדלו. אין בינינו שום קשר אבל נראה שהעולמות שלנו מצטלבים גם אם לא נרצה.

פה לא לספר לרב על המחזור, שם לחזור בשאלה. אבל האמונה עדיין קיימת. ועדיין הקאסט עושה עבודה מעולה שגורמת לצופה לדמוע ולרצות לחבק את השחקנים. פשוט כי הם כל כך לייקבל. וכי למרות שהם נמצאים בעולם אחר, הם עדיין אנושיים ויותר מזה, הם עדיין כמונו.

אני מנסה להיזכר בתכנים אחרים שמציגים את המגזר הדתי לאומי באור חיובי ולא ממש הולך לי. לא הולך לי כי כל מיני אנשים חטפו את היהדות ונישלו אותי ואתכם ממה ששייך לנו מלידה. חטפו את היהדות והפכו אותה לדת אלימה, מיושנת וחשוכה. ואולי היא בעצם תמיד הייתה כזו ואנחנו לא ראינו את האור.

זה לא שקל להבין את הרתיעה של יפעת ממגע פיזי עם בעלה הטרי בהתחשב בזה שהיא קיבלה מחזור כמה שעות לפני החתונה. לא, ממש לא קל. אפילו פרימיטיבי. אבל זוהי האמונה של יפעת ואיתה היא הולכת. עד שהיא מתנגשת באינדיבידואל ואז יפעת בוחרת בעצמה על פני הדת. אין מה לעשות, בדיוק כפי שחטפו לנו את היהדות, אנחנו חצבנו בדת כמו מים בסלע וערערנו את יסודות האמונה של שומרי המסורת. קורה. אפשר לומר שזה טבעי. ככה זה כשיש שני עמים שחולקים את אותו השטח. ההשפעה היא דו כיוונית.

סרוגים מציגה את הסיפור של רווקים מהמגזר הדתי הלאומי אבל עבור קהל הצופים החילוני היא משמשת גם כחלון לעבר צורת חיים אחרת. צורת חיים שכלואה במערבולת זמן וספק אם תשרוד זמן רב. כי אין כזה דבר מרכז. ואין כזה דבר מיינסטרים. לא כשזה קשור לדת. יש רק נקודות קיצון ומי שלכוד ביניהן יתקשה למצוא מרגוע ונחמה. פשוט כי אי אפשר.

העונה החדשה של סרוגים הגיעה. ולעזאזל, הפרקים יותר מדי קצרים.

סרוגים משודרת מדי יום ראשון בשעה 22:10 בערוץ yes stars drama

פעם היה כאן יותר טוב. לו הייתי מקבל אחוז רייטינג אחד בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי כבר תוכנית החוצנים המאוסה של דודו טופז. ובכל זאת, המשפט הזה כנראה נכון. לכו תסבירו את משב הרוח הקליל שנושב מכיוון "עד החתונה". סדרה שצולמה לפני שנתיים להזכירכם.

כן. כבר לפני שנתיים ישבו הפרקים הראשונים בסדרה כשהם מחכים לשחרור לקהל הרחב. וכן. מאוד לא מקצועי לכתוב דעה על סדרה רק לאחר שני פרקים, אבל כשאחמדניג'אד נושף בעורף, אין זמן להמתין. אי אפשר לדעת מתי תהיה הפעם הבאה בה נוכל לקטול או לשבח את הסדרה הזיליון בה מגלם יפתח קליין בחור מעצבן ועגמומי.

פעם היה באמת יותר טוב. כמו "עד החתונה", גם "סרוגים" מחזיקה באוהד קנולר כארסנל לוהט אבל גם היא מביאה משהו נוסף. לכו תבינו מדוע צופים שאינם שומרי מסורת נדבקים למסך כשהם רואים את יעל שרוני לובשת חצאית. הכמיהה למקורות, הרצון לחזור למסורת. נו, פעם היה יותר טוב.

ולא ש"סרוגים" חפה מבעיות. צופים חילוניים רבים (בעלי הערכה עצמית נמוכה) עלולים לא להבין את הבדיחות הסמויות המובנות רק לקליקת חובשי הכיפות ובוגרי סניף מלאבס. לא תמיד נוח לצפות בתוכנית שלא מסבירה לך את כל הרבדים ואת כל מה שמתרחש בין השורות.

פעם היה הכי הכי טוב. ממש לאחרונה רני רהב קיבל כיסא בתוכנית "מועצת החכמים" וציווח את עצמו לדעת. לא ברור באיזה שלב בחייו החליט רני רהב להיות מיקי בוגנים אבל המחזה לא נעים לצפייה. הוא כמובן היה משעשע לצפייה, אבל לא היה נעים לראות את מר רהב מציע לגזול מאנשים את זכות הדיבור כי הם לא שירתו בצבא כשהוא מתבל את הצווחות בתנועות ידיים מוגזמות משל היה אלפקה במצוקה.

ופעם, רני רהב לא היה בפאנל. פעם, רני רהב בכלל לא נשמע בציבור. פעם, רני רהב היה צריך לעבוד מאוד מאוד קשה כדי להפיץ את הבלי השטויות שיוצאים לו מהפה במהירות בה מודחים מתמודדים מ"כוכב נולד 6" (ארבעה בשבוע אחד? באמת? עד כדי כך דחוף לכם להכניס גלגל הצלה?).

פעם הייתה טלוויזיה טובה. הנה, לכו תסבירו מדוע המפיקים של הספינאוף ל"בוורלי הילס 90210" עמלים כל כך קשה כדי להחזיר את ברנדה, קלי ושאר החבר'ה. הם יודעים שאף אחד לא באמת יתעניין בסדרה החדשה אם לא נראה שהכל בסדר עם קלי שתגלם יועצת בי"ס (באמת?) ועם ברנדה שתגלם במאית (הו וול, ידענו שהילדה לא תמצא מקצוע רציני).

שלושה-ארבעה ליהוקים מוצלחים של כוכבי עבר שנשכחו כמעט כמו מכנסי הברמודה וכולם מדברים על הסדרה החדשה. כולם יתחברו אליה. כולם יצפו בה. כולם כלומר חוץ מהצופים הישראליים שיחכו לשווא שאחד מגופי הציבור ירכוש את הסדרה שעולה אוטוטו בארה"ב.

אז אם פעם היה כל כך טוב, איך זה שגם אז קיטרנו?

סיימתם לצקצק בלשון? יופי. אני מקווה שאתם מרגישים טוב עם עצמכם. כן כן, אתם יודעים על מה אני מדבר. על "הפוליגרף" כמובן. אותה תוכנית ארורה בהנחיית גדי סוקניק ששואבת את הטלוויזיה הישראלית הקדושה עוד צעד אחד לתהומות הגיהנום.

"הפוליגרף" מציעה מליון שקלים למי שיהיה מוכן לחשוף את סודותיו האפלים. עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה של המצקצקים התחילה עם הפרומואים. בפרומואים ראינו אזרחים חסודים מודים על פנטזיות מיניות אסורות ועל שקרים שסיפרו לבני משפחותיהם. פייר? הפרומואים היו משעשעים וגרמו לי לומר למקס שלי שביום רביעי הוא יהיה עסוק. צקצקצקצק.

הו לא, הטלוויזיה שלנו מדרדרת את הנוער. הו לא, בגלל הטלוויזיה עמוד השדרה המוסרי של העם היהודי נפגע.

צאו מזה. תפקיד הטלוויזיה, ובטח המסחרית, הוא לא לחנך. תפקיד הטלוויזיה המסחרית הוא להרוויח כסף ואין הצגה טובה יותר מקרבות גלדיאטורים מדממים. בעברית.

ממה אתם בעצם מפחדים? האם אתם מפחדים שאחד מילדיכם רחמנא ליצלן ימצא את דרכו לתוכנית ויספר את כל האמת מאחורי ליל הסדר האחרון? האם אתם נחרדים לאור המחשבה על שכן זועם שישמח לספר איזה רעשים יוצאים מחדר המיטות שלכם?

מה כל כך מחריד בקצת טראש בעברית?

ואולי זו הנקודה המכאיבה. העברית.

קל לנו לצפות בתוכניתו של ג'רי ספרינגר ובשאר הטראש האמריקני כי בסופו של יום מדובר בטראש אמריקני. הם אמריקניים. גויים. ערלים. הם נחותים.

אבל מה קורה כשהטראש פוגש את העם הנבחר? האם לעם הנבחר מותר לעשות טראש?

צקצוקי הלשון סביב "הפוליגרף" לא שונים מצקצוקי הלשון סביב "הישרדות 10" ו"כוכב נולד". המצקצקים טוענים שזו תרבות ירודה שלא ראויה למאכל (או לצפיית) אדם. בהחלט יכול להיות שהם צודקים. בהחלט יכול להיות שמדובר בזבל טהור. בהחלט יכול להיות שבדיוק כמו הג'אנק פוד: צפיה בתוכנית טובה רק לזמן קצר, אחרי כמה שבועות אתה תתעורר ותשאל את עצמך: "מרינה מי?".

הבעיה היא הנימוק. יש הבדל תהומי בין לומר ש"הפוליגרף" לא ראויה לצפיה בגלל הנחייתו של סוקניק או בגלל איכות הצילום ובין לומר שהיא לא ראויה לצפיה כי לא ראוי שהעם היהודי יתעסק בטראש ולא בדרכים לשמר את מעמדו בראש הפדיסטל.

וכמה משפטים על…

דרמות ישראליות שוטפות אותנו מכל הכיוונים. נתעסק לרגע בשלוש: "לאהוב את אנה", "סרוגים" ו"רביעיית רן". דווקא "סרוגים" היא הטובה מביניהן בעיניי ונחשבת לדבר הטוב הכמעט בודד שקשור לירושלים לאחרונה. הסיבה העיקרית היא הקאסט שעושה עבודה נפלאה. באמת שקשה לפספס עם קאסט כזה. שתי האחרות מפגרות מאחור בתחום ולא בדיוק גורמות לצופה להתעניין: "אנה" משעממת ו"רן" אנטיפתית. תקשיבו לצפניה: שימו כיפה על הראש ולכו לחפש בחורה פנויה לעשות אצלה כביסה. זה מה שעושים בירושלים.

ועכשיו הגעתי סופסוף ל"סרוגים" ול"רביעיית רן" של yes.

"סרוגים" הרבה יותר מוצלחת. ל"סרוגים" יש כבר משחק שתייה. בכל פעם שהמילה "דייט" נאמרת, הצופים מורידים שוט של וודקה.

למרות ההומוגניות הראשונית המרתיעה (עלילה מתרחשת בירושלים, כל הדמויות צעירות ומוצלחות, הטרוסקסואליות וכו' וכו') "סרוגים" כן מצליחה לסחוף. לא כל כך בגלל התסריט שפונה בעיקר למגזר הסרוג כי אם בגלל הקאסט המעולה שכולל את אוהד קנולר, טלי שרון וכמובן יעל שרוני המלכה. ובעצם, לתסריט יש כאן תפקיד די חשוב משום שכל הדמויות נכתבו כדי שהצופה יחבב אותן.

לעומת זאת, ב"רביעיית רן", כל הדמויות נכתבות כדי שהצופה יתעב אותן. לפחות חברי הרביעייה. אורי בנאי אומר לרביעיית האחים שבפרומו נאמר שכולם ירצו להיות חלק מהם. ובכן, אני לא. כל אחד מהאחים יותר אנטיפת מהשני ועם כל הכבוד למיכל ינאי שהיא היחידה ששווה צפיה, אני לא אוהב לראות יותר מדי אנשים אנטיפתיים על המסך בו זמנית.

ישראל היא לא אמריקה. תמיד נחמד לנבור בהתפרקות של תא משפחתי ולהוציא את כל המיץ של הזבל החוצה. אבל צריך גם תוכן אחר מעבר לזה. "רביעיית רן" פשוט לא מספקת אותו. קבלו תיקון, צריך גם תוכן מעניין מעבר לזה.

אבל ישראל היא ישראל. תמיד נחמד לנבור בביולוגיה של מערכות יחסים ולהוציא את כל הפלירטוטים החוצה. אבל צריך גם תוכן אחר מעבר לזה. "סרוגים" מספקת אותו הן למגזר הסרוג שמזדהה (?) איתו והן למגזר החילוני שיושב המום מול המסך ותוהה: "מה לכל הרוחות עושים באולפנה כל היום ולמה אבא ואמא לא שלחו אותי לשם?".

היו לי ציפיות די גבוהות. משתי הסדרות. הדתיים הגשימו אותן, האחים לא.