צפניה שובר מסך

טוב. "רוקדים עם כוכבים" הצליחה לעשות את מה שהרבה סדרות ריאליטי אחרות ניסו לעשות ולא הצליחו.

היא הזיזה לי את העפעף וגרמה לי להתרגש.

למרות התפאורה המצועצעת, למרות הלהקה הארכאית, למרות התלבושות הפומפוזיות, איכשהו, הכל נראה אותנטי. הכוכבים שרוקדים לא מתנהגים כמו כוכבים, הרקדנים שרוקדים מתנהגים כמו כוכבים אנושיים והשופטים לא מתעקשים לעשות צחוק מעצמם ולהידרדר לרמה של עממיות פושעת.

והכל נראה אותנטי גם הערב כשדניס בלוצרקובסקי, בן זוגה של לוסי דובינצ'ק, החליט לפרוש מהתחרות. (דניס סבל כבר בשבוע שעבר מפריצת דיסק ולמרות זאת עלה לרקוד ואפילו קיבל את הציון "10")

מכרה שלי סימסה שלי שזה מבוים. לי זה נראה אמיתי. ההלם על פניו של קושניר נראה אמיתי וגם אם זה היה מתואם, הכאב על פניו של דניס היה אמיתי.

בעקבות הפרישה של דניס, לוסי מודחת אוטומטית מהתחרות והצער על פניה גם נראה אמיתי כי לוסי שהתחילה את התוכנית הייתה הלוסי המשופשפת, הקרירה, המקצועית שכולנו מכירים אבל באמצע הדרך היא הפכה להיות לוסי יותר חמה, יותר רגישה, יותר מקסימה.

וכאן בעצם נמצא הסיפור האמיתי: בזמן שתוכניות אחרות מנסות להפוך אנשים רגילים לכוכבי אינסטנט וכתוצאה מכך הקהל מעריץ את הכוכבים ומביט בהם מלמטה, "רוקדים" הופכת את הכוכבים לבני אנוש והקהל מביט בכוכבים בגובה העיניים. אי אפשר להתעלם מעוצמת החיבור הזה. בטח לאחר כמה שנים של כוכבים נולדים. נדמה שלפחות בקיץ 2008, הגישה של "רוקדים" מצליחה לזכות בכל הקופה. לפחות בקרב אלה שכבר ראו תוכנית אחת בחייהם.

זה נדיר. לא חשבתי שזה יקרה. בטח לא איתה, אבל "רוקדים עם כוכבים" הצליחה לגרום לי להתחבר אליה ולהתרגש ממנה. שאפו.

הפוסט הזה נכתב בתאריך חמישי, 10 ביולי, 2008 בשעה 22:19 תחת הקטגוריות רוקדים עם כוכבים, רשת. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.