צפניה שובר מסך

רצינו להיות אמריקה. אז קיבלנו אמריקה. סדרות שמשודרות בפער גדול מדי מהמקור? לא אצלנו. אנחנו רוצים תמורה למחיר. ובאמת, קיבלנו. אבל עם התמורה קיבלנו גם עונש. אמריקה התאגידית הגיעה לישראל. בוגרי תארים במנהל עסקים ובשיווק השתלטו על עמדות המפתח בחברות הגדולות ושכחו שהלקוחות הם אנשים בשר ודם ולא איזה גרף של רווחיות.

Yes מתפארת ברכש הדנדש והנוצץ שלה, HOT חוגגת כל יום את מבצעי הטריפל ואנחנו נובלים.

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. אתמול התקשרה אלי נציגת yes כדי להציע לי המלצות תוכן במקום אופרות הסבון. ברור שלנציגה היה רק רצון טוב אבל איפשהו מישהו נהנה מהאכזריות הטמונה בשיחה. הרי מה הטעם בלהתקשר ולהציע לי, מכל האנשים, חלופות צפייה. אין טעם. ואולי יש. טעם רע.

אז אני מוותר. נשברתי ונכנעתי. הבלוג שובר שיאי כניסות עם שלל החיפושים מגוגל (כמו "למה צעירים חסרי מנוח יורדת" ו"פרק אחרון ימי חיינו") אבל אני פשוט שבור.

אני שבור כי אני רואה טקסטים של פנסיונרים שהורדת הסבוניות הפריעה להם עד כדי עזיבת הכורסה, הירשמות לאתר פורומים והשארת הודעה בנושא. אוכלוסיה שלמה מאבדת היום עוגן צפייה ולאף אחד לא אכפת.

ומה הם כותבים בהודעות? הם מציעים שהסבוניות יירכשו ע"י הערוצים המסחריים, מציעים לשלוח עצומה. כל כך תמימים. לסבוניות (ולרכש) אין מקום בערוצים המסחריים. לעצומה אף אחד לא יתייחס. כולם שותקים.

כל כך מעליב. גם 259 ש"ח בחודש לא קונים לך התייחסות. גג אולי תמיהה של נציגת שירות לקוחות שלא מבינה מדוע תתנתק כשההתחייבות שלך תסתיים. "אבל יש המון ערוצים!", היא תענה. היא לא מבינה. וגם אלה שמעליה לא מבינים. כולם חלק מתאגיד אחד. כולם רוצים את גרף הרווח. לאף אחד לא באמת אכפת מהלקוח.

גם אם מורידים מלוח השידורים סדרה ששודרה מדי יום במשך 19 שנים. הם לא יגיבו. ואם יגיבו זה יהיה כדי להאשים את הספק. כמו שאמרה לי נציגת השירות: "אבל לא יכולנו לעשות כלום". מסכנים. ידיים כבולות ותקציב רכש זעום. רחמים. כבר הזלתם עליהם דמעה? לא יכולים לעשות כלום.

והם ישלחו הודעות לעיתונות על הסדרה החדשה עם הכוכב הלוהט. והם יצייצו בטוויטר על זה שמתישהו תעלה עונה חדשה של סדרה כלשהי. והם יגיעו לפסטיבל ראש פינה ויתמוגגו מהפרגון של התקשורת.

והם יעשו את כל זה כי הם מנותקים. מנותקים מהלקוח. מנותקים ממה שהוא רוצה. מנותקים מהאנושיות. הכל ביזנס. הכל דבש.

המלחמה נגמרה. אין מה לעשות כדי להחזיר את הסבוניות. פשוט אין. הגענו עם הנושא עד לוועדת הכלכלה של הכנסת ועדיין אף אחד לא מגיב עניינית לפניות בנושא. אף אחד לא מוכן לרמוז שמשהו נעשה. כולם שותקים. שותקים ושולחים עוד קומוניקט על סדרה שקיבלה הזמנה לעונה נוספת.

ובעצם יש דבר אחד שאפשר לעשות. אפילו שניים. אפשר להזכיר בכל שיחה עם נציגי שירות את מלחמת הסבון שהסתיימה בטבח של ז'אנר שלם ולהזכיר להם שהם היו אחראים. אפשר גם להפסיק לקנות את השקרים המזויפים ואת החיוכים מדושני העונג של אנשי הכבלים והלווין. הם לא המשיח. לא אכפת להם מאף אחד. אכפת להם רק מהמשרה שלהם. אין מה לדאוג, יום אחד הם יאבדו אותה. קארמה.

הפסדנו. תאגידי הענק ניצחו את האזרח הקטן. ואולי אנחנו אשמים. אנחנו רצינו להיות אמריקה.

הפוסט הזה נכתב בתאריך רביעי, 13 בינואר, 2010 בשעה 13:37 תחת הקטגוריות HOT, yes, אופרות סבון, ימי חיינו, מאבק הסבון, צעירים חסרי מנוח. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.