צפניה שובר מסך

הרושם הראשוני שמתקבל מ"אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם" יכול להטעות. לעיתים נדמה כי פעם נוספת נמאס לאסי עזר להיות המשקיף מבחוץ. הוא רוצה להיות בפנים. ואולי עזר התקנא במתמודדי "האח הגדול" שזוכים לספר את כל מה שיושב להם על הלב. לא עוד המנחה, עכשיו הגיע הזמן להיות המונחה. אבל זהו כאמור רק הרושם הראשוני.

"אמא ואבא" הוא סרט טוב. הוא סרט טוב כי לראשונה מאז, אולי תמיד, יש לנו סרט דוקו סלג בפריים טיים שלא מתבייש להתעסק באמת רלוונטית. כזאת שבאמת מעניין לדוש בה. כזאת שלא מגיעה על מנת לקדם אלבום/לשנמך בלאגן ולזרוע עוד שקרים בעקבות גירושים.

לא שיש יותר מדי עומק ב"אמא ואבא", אבל גם התוכן הכי רדוד בו ראוי לחשיפה בפריים טיים של ערוץ 2. בטח לקראת יום השנה לטבח בברנוער. הבעיה היחידה עם השיבוץ של "אמא ואבא" היא השיבוץ בערב שבת. וחבל. גם הורים שומרי מסורת צריכים לקבל הצצה למה שמתרחש בסרט. אולי הם יותר מכולם. אי אפשר לדעת.

הסרט של אסי עזר ומני אבירם הוא סרט טוב כי הוא סרט שישפיע על הצופים בו גם לאחר הצפייה. אין יותר מדי תכנים כאלה בערוץ 2. בטח לא בפריים טיים. הוא סרט טוב כי מסייע לחברי הקהילה הגאה לשפר את מערכת היחסים שלהם עם הסביבה. בדיוק כמו שכל יציאה מהארון של מפורסם זה או אחר תומכת בקלישאת הילד העצוב מהפריפריה שלכוד בארון, כך גם "אמא ואבא".

אבל יש הבדל אחד קטן גדול. "אמא ואבא" תומך בקלישאת הורי הילד העצוב מהפריפריה שלכוד בארון. ולכן הוא סרט חשוב. הוא סרט חשוב כי הוא סוגר מעגל שלאורך שנים היה פתוח. בנאלי, לעיתים רדוד, אבל כל כך חשוב.

לפנות בוקר ייערך טקס האמי ה-37 לתעשיית ה-daytime וההתרגשות גדולה. אחרי שבשנה שעברה כל העולם ואחותו הספידו את הז'אנר והטקס הוגלה ל-cw, השנה הטקס חוזר למקומו הטבעי. פחות או יותר. הוא אמנם נדחק ללאס וגאס והרשת המשדרת היא cbs שביטלה תוך שנה שתי אופרות סבון אבל עדיין. יש התרגשות באוויר.

אין טעם לפרוס כאן הימורים על המועמדים בקטגוריות השונות כי בישראל משודרת רק אופרת סבון אחת אבל יש כמה נקודות שמעניין להתייחס אליהן. ואפילו עוד יותר מעניין יהיה להתעורר מחר ולראות את התוצאה הסופית.

קטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר מעניינת כי היא מציבה בראש טבלאות ההימורים את קריסטל צ'אפל הנהדרת שהייתה חלק מהזוג הלסבי אוטליה בסבונייה המנוחה, "האור המנחה" והיום מככבת שוב כקרלי ב"ימי חיינו" ומקדמת את ז'אנר סבוניות הרשת עם "וניס" האיכותית. קו העלילה הלסבי היה אחד מקווי העלילה המרשימים והסוחפים ביותר בעולם הסבון בשנים האחרונות ויהיה מסקרן לראות האם הבוחרים יפרגנו לצ'אפל זכייה שדי מגיעה לה. צפויה לה תחרות קשה מצד מישל סטאפורד (פיליס, "צעירים חסרי מנוח") אבל יותר מזה, הדבר הכי מרגש בקטגוריה הזו הוא המועמדות של שרה בראון (כיום אגנס, "היפים והאמיצים". המועמדות היא על תפקידה ב"בית חולים ג'נרל"). בראון יכולה להיות השחקנית הראשונה בהסטוריה שתקטוף נצחונות בכל קטגוריות המשחק. יש לה כבר פסלונים מקטגוריית השחקנית הצעירה (שניים אם נדייק) ומקטגוריית שחקנית המשנה. נצחון שלה לפנות בוקר והיא תעשה הסטוריה.

המאבק בקטגוריית שחקן המשנה גם מעניין. בעיקר כי לפני שהוכרזו המועמדויות היה די ברור שבילי מילר המעולה (בילי, "צעירים חסרי מנוח") עומד להיות הפייבוריט הראשי לקחת את הפרס. אבל אז הוכרזו המועמדויות והתברר שכל אחד מהמועמדים האחרים גם יכול לנצח. איך זה קרה? בעיקר בגלל שיטת הסלילים שמאפשרת לכל מתמודד להגיש סרטון אחד. המועמדות של השחקן נמדדת לפי אותו סרטון ולא לפי תצוגת משחק שנתית וכך בהחלט יכול להיות שבילי מילר יפסיד את הפרס רק בגלל שמישהו אחר הגיש סרטון יותר מרשים. אבל בינינו, אחרי ש"צעירים חסרי מנוח" הקדישה למילר פרק שלם (!) בסילבסטר בסגנון "It’s a wonderful life" קצת קשה להאמין שהפסלון ייגזל ממנו. הכי יעצבן אותי? זכייה של ג'ונתן ג'קסון שחזר לתפקידו ב"בית חולים ג'נרל" אבל הפגין תצוגת משחק מרשימה רק בתאריך שרלוונטי לאמי של השנה הבאה. נצחון שלו בגלל הבאזז יעצבן. אותי, כן?

בילי אבוט מתחתן עם ויקטוריה ניומן. החתונה לא בתוקף כי בג'מייקה אסור להתחתן אחרי שמונה בערב:

(וכאן אפשר לצפות בפרק הסילבסטר המיוחד. חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5)

בטי ווייט. פספוס קל של "היפים והאמיצים". בטי גילמה את אן דאגלס, אמה הבלתי אפשרית של סטפני פורסטר. השנה הוחלט להרוג את דאגלס כשבטי ווייט נמצאת בשיא הבאזז שלה. או לפחות רגע לפני שיא הבאזז שלה. פרק המוות של אן דאגלס יכול בהחלט להעניק ל"יפים" נצחון שני ברציפות בקטגוריית הסבונייה הטובה אבל רוב הסיכויים שהפרס בקטגוריה הזה יילך ל"בית חולים כללי" שהרימו הפקה די נאה. האנקדוטה הזו מעניינת רק בגלל ווייט וההחלטה המייאשת לחסל את דמותה בזמן שבכל העולם מתלהבים מהקאמבק שלה.

אן דאגלס מתה ומביאה אמי שני ברציפות?

הפרומו לעלילת הקרנבל ב"בית חולים ג'נרל":

ואולי הסיפור הכי משעשע ועצוב מאחורי הטקס הזה הוא הסיפור של קטגוריית השחקן הצעיר. לא פחות משלושה מועמדים בקטגוריה עזבו את הסבונייה שבזכותה קיבלו מועמדות. פה קיצוצים, שם ההפקה החליטה שהליהוק לא היה טוב. הכי פאשלה. אני ממש מקווה שסקוט קליפטון המרשים (אקס סקיילר, "לחיות את החיים" ואוטוטו ב"היפים והאמיצים") ייקח את הפרס כדי ש"לחיות את החיים" תאכל עוד קצת אבק. רק לפני כמה חודשים קוצצו שחקנים רבים מהקאסט האיכותי של "לחיות" ככל הנראה על מנת לפנות שכר לשחקן ת'ורסטן קיי (אקס פטריק/איאן ת'ורנהארט). בסוף קיי החליט לא לחזור ל"לחיות", השחקנים המוכשרים נזרקו החוצה ו"לחיות" קטפה את פרס הליהוק ל-2009. על הליהוק של אותם שחקנים שקוצצו ב-2010. כמה אירוני.

סקיילר מגלה שסטייסי לא באמת בהריון. כלומר, כן, אבל אחרת. כל השחקנים בסצנות כאמור, כבר לא ב"לחיות". וכן, הדיאלוגים נהדרים בואכה מעולים:

מי אמר שז'אנר הסבון מת?

(לקריאה נוספת על הטקס, הז'אנר ובלוגי הסבון)

בשורה התחתונה, "tlv - עושים את תל אביב" היא מוצר מוצלח על כל רבדיו האפשריים. הקומוניקטים מספרים ש"tlv" היא "דרמת ריאליטי חדשה שתעקוב אחר צעירים וצעירות שעוברים לגור יחדיו בתל אביב, בניסיונם לכבוש משרות נחשקות בעולם התקשורת והבידור הישראלי". נו, טוב. אולי לא על כל רבדיו.

למעשה, המשרות הנחשקות בעולם התקשורת והבידור הישראלי הן משרות סלג קצרצרות. ארבעת הצעירים שעוברים לתל אביב לא באמת מתעניינים בעבודה יומיומית כפי שהיא מוכרת לכל אדם שנולד לפני 1990. הם לא רוצים לעבוד בתקשורת. הם רוצים לגרום לתקשורת לעבוד. כלומר, הם רוצים להיות מושאי הסיקור ולא להיפך.

ארבעת הצעירים הם לא ממש אנשים אמיתיים. הם בובות ראווה חלולות שיכולות להיות מוחלפות בכל אדם אחר. פרט לטליה סול, הצעירים האחרים מקבילים לאוויר שאתם נושמים. חסרי תוכן ועניין. מדובר בגושי בשר חטובים שלא כשירים לאף עבודה ושלא מייצרים דבר אחד מועיל לאנושות (מי לכל הרוחות עורך קניות במאות שקלים ב-ampm?).

ברגע שמקיימים את ההפרדה הזו, הבעיה עם "tlv" נפתרת. לפחות עבור הצופה. כלל לא בטוח שהבעיה תיפתר עבור הגופים שמשת"פים עם אבוט רייף המאירי. עורכת פנאי פלוס למשל שוכרת לעבודה את טל נוי, בחורה עילגת לחלוטין מכפר שמריהו שמבינה כלום ברכילות. דני ענבר שוכר לעבודה את בר אלון, הרחובותית שאין לה מושג קלוש בספורט. וכך הלאה והלאה.

הקטע הוא שלצופה הישראלי הממוצע, לא ממש אכפת מזה שפנאי פלוס שוכרים בחורה עילגת לעיתון. ולכן יש מצב, הו, על מי אני עובד, סביר להניח שזה המצב, שתדמית פנאי פלוס לא תיפגע למרות הסצנות המופרכות ששודרו בפרק הבכורה למשל (במדור הרכילות אין צילומי פפראצי מוזמנים, שי פרץ מנטור). כנ"ל לגבי ערוץ הספורט. מצד שני, תמיד אפשר לשלוח את בר לסשן של סקס קבוצתי עם שחקני הפועל אום אל פאחם.

ושוב, זה בסדר גמור כי כבר מזמן היינו צריכים לקבל איזה טראש ישראלי טוב. כל מה שצריך זה להתנתק מהעלילה הכללית ולחכות שהחבר'ה יתחילו להעביר מחלות מין אחד לשני. שיהיה בכיף. לגמרי התמכרות ראויה לקיץ והיח"צנים של HOT ממש מוזמנים לשלוח לי את שאר הפרקים.

לצפייה בפרק הראשון של "tlv - עושים את תל אביב" הקליקו כאן.

ערוץ 33 הוא סיפור עצוב ומופלא. אולי אפילו יותר עצוב ומופלא מערוץ 1. על הנייר, הפוטנציאל שלו אדיר. בפועל, כמו תמיד, הביצוע לוקה בחסר.

במקור, ערוץ 33 נועד לשמש חלון ראווה לתושבי המזרח התיכון. הוא היה אמור להיות הפנים של ישראל. זה לא קרה. או לפחות, לא הציג את הפנים היפות של ישראל. כמעט אף אחד לא צופה בערוץ הזה. אפילו לא ערביי ישראל שאמורים להיות קהל היעד המרכזי שלו. בכל זאת, זה הערוץ אליו הוגלו התוכניות בשפה הערבית. אתם יודעים, שפה רשמית בישראל.

ערביי ישראל מעדיפים לצפות בערוצים אחרים. צודקים. ההבדל בתקציבים, שיטת השידור הארכאית. למה בכלל לצפות בערוץ 33 כשיש תחנות כמו אל ג'זירה?

מחקר על "דפוסי צריכת התקשורת של החברה הערבית" של ד"ר אמל ג'מאל בהוצאת "אעלאם" בחודש מאי 2005 סיפר לנו ש-81.7% בקרב החברה הערבית צופים כל יום וכמעט כל יום בטלוויזיה במשך שעה עד שעתיים ליום. כאמור, הם לא מגיעים לערוץ 33.

וגם המונדיאל לא יביא אותם לערוץ 33. בתחילת המונדיאל ערביי ישראל זכו לפרשנות בשפה הערבית אבל איומי תביעה כאלה ואחרים גרמו לרשות השידור להתקפל (ויהיה מעניין לראות אם אל ג'זירה תתקוף שנית לאור העובדה שבשלבים הנוכחיים של המונדיאל משודרים בערוץ 33 משחקים שונים מאלה שמשודרים בערוץ 1 ו"רשת").

אבל מילא פרשנות בשפה הערבית. בזמן שטכנאי ערוץ 1 הצליחו להשתיק את הוובוזולות, בערוץ 33 נמשך השידור הרועש שהרס את חווית הצפייה ואת האוזניים. בכל זאת, ערביי ישראל. לא ממש צריך להשקיע בהם. וכאמור, שיטת שידור ארכאית.

ומה יקרה כשהמוני יהודים ירוצו לערוץ 33 כדי לראות את המשחקים בשלב סגירת הבתים? יש שתי אופציות: או שהטכנאים המיומנים יטפלו במפגע או שכולם יתעלמו מהוובוזולות. ערביי ישראל? הם כבר מזמן לא בערוץ 33. מישהו הפנים לקחים ועבר לצרוך מוצר ממוכר שמכבד את קוניו. בקרוב אצל כולנו. אינשאללה.

עדכון פוסט: המשחק בין אלג'יריה לארה"ב משודר עם פרשנות בעברית ללא רעש הוובוזולות. נו, יש דם ויש דם.

סתם. טיילור תמיד תהיה בחיים.

אני ממש אוהב אופרות סבון. באמת. תקראו את הטקסט הזה.

אחד החלומות שלי היה לכתוב את מדור הסבון ב"רייטינג". אחרים רוצים שלום עולמי, אני רציתי מדור סבון. לפני כמעט שנה הגשמתי את החלום וכעת לצערי, צריך להתעורר מהחלום. אבל לפני שאבכה, רציתי לכתוב כאן, דווקא כאן, מהמקום בו הכל התחיל, עד כמה היה לי כיף לכתוב את מדור הסבון.

כתבתי את מדור הסבון והרגשתי שנפלה בחיקי הזכות לחשוף את קוראי "רייטינג" לז'אנר שרבים מזלזלים בו. לא ידעתי איזה אייטם לכתוב קודם מדי שבוע. רציתי להכניס הכל. הכתיבה למדור אפשרה לי לשוחח עם אנשים רבים מתעשיית הסבון. אנשים שלא חלמתי לשוחח איתם. אנשים שהיו עבורי מודל לחיקוי. לעזאזל, היה לי אפילו כיף להגיע פה ושם (בעיקר שם) לישיבות המערכת ולהתמנגל עם אנשים שאוהבים טלוויזיה ואוהבים לכתוב על זה שהם אוהבים טלוויזיה. לאט לאט יצאתי מקונכיית הסבון והתחלתי להתעסק גם בחומרים אחרים.

לפני כמה חודשים העסק השתנה. אופרות הסבון בישראל נרצחו ונותרה סבונייה אחת בלבד, "היפים  והאמיצים". וכן, סבוניות הרשת הן תת ז'אנר שמלבלב כעת אבל קשה מאוד להצדיק ולכתוב מדור סבון בנסיבות האלה.

תוסיפו למשוואה את חילופי ההנהגה ב"רייטינג" ואת זה שאני לא ממש מוצא את עצמי בקו החדש של המגזין ותקבלו, נו, את הפוסט הזה.

אני עוזב את "רייטינג" וקצת עצוב לי אבל היי, כל דלת שנסגרת היא חלון בסגנון בארוקי. אני עדיין אוהב טלוויזיה ואופרות סבון ואני עדיין אוהב לכתוב. פשוט צריך למצוא אכסניה חדשה ועד שזה יקרה, יש את הבלוג הזה.